זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט משפט השלום בנתניה (כבוד השופט הרווי גרובס) מיום 28.9.04 (ת"א 3458/02) שקיבל את תביעת המשיב נגד המערער בגין הוצאת לשון הרע וחייב את המערער לשלם למשיב סך 50,000 ש"ח, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
1.
הרקע
(א) המשיב הוא עורך-דין המתמחה בדיני תכנון ובנייה. המערער היה בתקופה הרלוונטית חבר מליאת המועצה המקומית חוף השרון.
(ב) בשנת 2001 הגיש המשיב, בשם ועד מושב בצרה ובשם מר משה גרין, בקשה להיתר לשימוש חורג לצורכי מסחר (חנויות, אולמות תצוגה ומסעדה) בקרקע חקלאית (להלן: "
הקרקע") במושב בצרה (להלן: "
המושב"). ביום 21.10.01 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון (להלן: "
הוועדה המקומית") שימוש חורג בקרקע לשלוש שנים כפוף לכמה תנאים שנדרשו מתוקף היותה קרקע חקלאית מוכרזת, לרבות קבלת אישור מהגופים האלה: מינהל מקרקעי ישראל, הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (להלן: "
הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית") והוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (להלן: "
הועדה המחוזית"). בין היתר טען המשיב בשם לקוחותיו שחלק מהתנאים שדרשה הוועדה המקומית אינם נחוצים, כיוון שהקרקע אינה חקלאית מוכרזת, ולכן אישור לשימוש חורג לגביה אינו טעון אישור של הוועדה המחוזית ושל הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית.
בטענתו זו, שאין מדובר בקרקע חקלאית מוכרזת, התבסס המשיב, בין היתר, על הודעה שנתן עו"ד אהרון בונה, התובע מטעם הוועדה המחוזית (להלן: "
התובע"), בדיון שהתקיים בבית המשפט לעניינים מקומיים בכפר-סבא, בכתב אישום שהוגש נגד מספר נאשמים וביניהם מר גרין, בגין שימוש חורג. דא עקא, ביום 21.2.02 הודיע התובע לבית משפט לעניינים מקומיים כי כן מדובר בקרקע חקלאית מוכרזת, ולכן אין צורך בתיקון כתב האישום בנקודה זו.
(ג) ביום 14.4.02 נערך דיון בוועדה המקומית (על גבי פרוטוקול הישיבה נכתב 17.3.02, אך שני הצדדים סבורים שנכתב כך בטעות ובפועל התקיימה הישיבה ביום 14.4.02). המשיב הציג את עמדת לקוחותיו וניסה לשכנע את חברי הוועדה המקומית לקבלה. המשיב תמך את עמדתו בהודעת התובע בדיון מיום 3.1.02, שאכן מדובר בקרקע חקלאית מוכרזת, מבלי שהציג את ההודעה המתוקנת מיום 21.2.02. המערער חלק נמרצות על דברי המשיב, ובסמוך לאחר הדיון הפיץ מכתב (להלן: "
המכתב הראשון"), שבו כתב בין היתר כדלקמן:
"
טענות עורכי הדין שמייצגים כביכול את בצרה (ואשר השתתפו בדיון) הן
חסרות כל יסוד משפטי. כוונתם, במיוחד כפי שהוצגה על ידי עו"ד וילצ'ק [כך במקור]
, היתה שהוועדה המקומית לתכנון ובניה תעבור בעליל על החוקים לתכנון ובניה שבמקרה זה זאת עבירה פלילית שגם
דינה מאסר כידוע לך. וזאת ובלבד ששולחיהם יממשו את האינטרס הנצלני שהא אף לא מתיישב עם המלצות דו"ח קדמון או כל סבירות תכנונית. [...]
אני מבקש בזה להזהירך לבל יתקיים הליך בלתי חוקי בכל צורה של מניפולציה. כדי למנוע מצב חמור שכזה, שלו אני מתנגד בכל תוקף, אני מודיעך שאני פונה כבר עתה לגורמים התכנוניים והמנהליים הרלוונטי, כדי להבטיח שמניפולציה ורמאות כזו לא תתקיים ושאישור או היענות לבקשה לא חוקית לא יתממש.
דבר זה ימית (כך במקור) אסון על המועצה." [ההדגשות במקור]
המערער הפיץ את המכתב לחברי הוועדה המקומית ולגורמים בכירים רבים, ובכללם: יו"ר הוועדה המקומית, מנהל מחוז מרכז במשרד הפנים, יו"ר מינהל התכנון במשרד הפנים ויו"ר הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית, מינהל מקרקעי ישראל מחוז מרכז, ועד מושב בצרה, היועץ המשפטי של המועצה האיזורית חוף השרון ומהנדס הוועדה המקומית.
(ד) במכתב מיום 18.4.02 הבהיר המשיב למערער שהמכתב הראשון פוגע בשמו הטוב ודרש ממנו להתנצל. במכתב מיום 25.4.02 (להלן: "
המכתב השני") שב המערער על טענתו כי "
יש חשד לעבירה פלילית ו/או שידול לעבירה פלילית לכאורה". המכתב השני הופץ לנמעני המכתב הראשון.
(ה) המשיב הגיש תביעה נגד המערער בטענה שהמכתבים הנ"ל הם פרסום לשון הרע. המשיב טען שהמערער ייחס לו כוונה לגרום לוועדה המקומית לעבור עבירה פלילית כדי לממש את האינטרס הנצלני של לקוחותיו, ולבסוף כינה את מעשיו מניפולציה ורמאות. המשיב טען שדברים אלה משפילים אותו, מבזים אותו ופוגעים במשלח ידו. המשיב טען שלא עומדות למערער הגנות כלשהן, והעמיד את סכום התביעה על סך 50,000 ש"ח כפיצוי סטטוטורי ו-5,000 ש"ח הוצאות משפט.
(ו) המערער הודה באחריותו לפרסום, אך טען כי אין הפרסום מקים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "
החוק") ומכל מקום קמה לו הגנה. לטענתו, הפרסום היה אמת, היה בו עניין ציבורי ונעשה בתום לב.
(ז) בשלב קדם המשפט, לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית, הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלא יחקרו מצהירים, יוגשו סיכומים ופסק-הדין יינתן על סמך החומר הקיים בתיק. ההסדר הדיוני קיבל תוקף של החלטה (מוצג 16 למוצגי המערער).
2.
פסק דינו של בית משפט קמא
(א) בית משפט קמא תחם את גדר המחלוקת בשאלות האלה: (א) מה נאמר בפרסום באופן מפורש או במשתמע; (ב) האם מה שנאמר הוא לשון הרע, ואם כן - האם עומדת לזכות המערער הגנה; (ג) אם אין הגנה - מה שיעור הנזק שנגרם למשיב, והאם יש מקום להקלה מכוח סעיף 19 לחוק.
(ב) בית המשפט קבע שהפירוש הטבעי של המכתבים חד וברור. המערער ייחס למשיב כוונה לגרום לוועדה המקומית לעבור עבירה פלילית, ומעשיו הוגדרו מניפולציה ורמאות. גם לאחר שידע המערער על עמדת המשיב, חזר על הטענה שהמערער פעל בצורה פגומה בניסיון לקבל היתר בלתי חוקי עבור לקוחותיו, בנסותו לשכנע את הוועדה לעבור על חוקי המדינה. נקבע כי "
לא יכול להיות צל של ספק כי דברים אלה עלולים להשפיל את התובע בעיני אחרים ולפגוע בו במקצועו" (עמ' 6 לפסק הדין), היינו, המערער הוציא לשון הרע על המשיב.
(ג) בית המשפט מצא שהמערער לא חוסה בצילה של הגנת סעיף 14 לחוק. המשיב ניסה לשכנע את הוועדה בצדקת טענותיו, שאפילו היו הן מוטעות לחלוטין, אין ביניהן לבין עבירה פלילית או רמאות דבר. המכתבים, כך נקבע, למעשה מאשימים את המשיב בניסיון להוליך את הוועדה שולל במניפולציה וברמאות. בית המשפט הטעים: "
אין ולא היתה לנתבע כל בסיס או זכות להגדירן כמעשה פלילי: או רמאות. גם אם כל מטרת הנתבע היתה להזהיר את חבריו בוועדה בפני האפשרות של טעות חמורה, תוך התלהבותו הוא עבר את כל גבולות הטעם הטוב והפך את העניין להתקפה אישית על יושרו והתנהגותו של התובע" (עמ' 7-8 לפסק הדין). לכן, אין המשיב מוגן מכוח סעיף 19 לחוק.
(ד) בית המשפט דחה את טענת המשיב שהתנהגותו לא חרגה מן הסביר, וקבע שנסיבות הפרסום מקיימות את החזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב. "
הנתבע פעל ככל הנראה תוך התלהבות וכעס וקשה לקבל את הטענה שהאמין באמיתות הטענות - גם כאשר קיבל מכתב התובע (אחרי המכתב הראשון), הנתבע פעל בחוסר זהירות ובלי מחשבה, וחזר על טענותיו שדובר במעשה פלילי" (עמ' 8 לפסק הדין).
(ה) בית המשפט פסק פיצוי בסך 50,000 ש"ח. בכך התחשב בית המשפט שהמשיב נמנה עם עורכי הדין המובילים בתחום התכנון והבנייה, שהמוניטין ושמו הטוב הם נכסים חשובים ויקרים לו ושעתירתו לסכום זה צנועה. עתירתו להוצאות בסך 5,000 ש"ח נדחתה.